מה למוסר ולתכנון?

תכנון בית פרטי הוא לא מוסרי? תלוי מי שואל, אם בכלל הוא שואל. בעידן בו אינטרסים כלכליים ופוליטיים מכתיבים את עיצוב המרחב כדאי לחשוב על שיקולים מוסריים והמקום שלהם בשדה התכנוני.

Rio_Rancho_Sprawl

לא מתחשבים בדורות הבאים. ריו ראנצ'ו, ניו מקסיקו שבארה"ב. צילום: Riverrat303 (Own work) [CC-BY-SA-3.0 (http://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0)], via Wikimedia Commons

הפוסט הזה יפָתח בטענה קיצונית למדי: כל החלטה תכנונית המביאה לאישורה של בנייה פרטית, בלתי רוויה[1], כזו שאינה מנצלת וממצה את שטח הקרקע באופן מרבי ואינה ממקסמת את הפוטנציאל שבה – איננה מוסרית. החלטה זו איננה מוסרית מכיוון שהיא לא מכלילה שיקולים אנושיים וסביבתיים ארוכי טווח, ובמקום זאת בוחרת להתייחס לצרכים נקודתיים ומיידיים בלבד. יש שיטענו כי בין תכנון ומוסר לא אמור להתקיים קשר כלשהו. בעוד שתחום התכנון הוא תחום רציונאלי, המבוסס על שיקולים פוליטיים וחישובי עלות/תועלת כלכליים, המוסר ובפרט תחום הפילוסופיה של המוסר, נדמים כמנותקים מחיי היום-יום העכשוויים, כל שכן מן הזירה התכנונית.

אבל אולי דווקא משום כך, ולאור הנוכחות הבולטת של אינטרסים כלכליים ופוליטיים בעיצוב המרחב, זקוק תחום התכנון לשלד ולתשתית מוסרית כלשהי בכדי לעמוד בפני כוחות אלו. אמנם, יש שיגידו שתפיסה זו נאיבית וישנן לא מעט דוגמאות למקרים בהם בשם המוסר נעשו דברים בלתי מוסריים, אך לחיות בעולם בו מחשבות על מוסר אינן בעלות השפעה על הזירה התכנונית זה לחיות בעולם ציני וקשה בו שיקולים קרים מעצבים את חיי כל אחד מאיתנו ללא התייחסות לערכים בסיסיים של צדק, הוגנות ושוויון.

אז מה קורה בזירה התכנונית? כיום קיימת הסכמה כי בנייה פרטית איננה רלוונטית למרחב העירוני ואכן, כמעט ולא נבנות עוד שכונות מסוג 'בנה ביתך', תוך הכרה בשתי עובדות יסודיות: (1) המרחב על פני כדור הארץ ובמדינת ישראל בפרט הינו סופי[2]; (2) מספרם של בני האדם על פני מרחב סופי זה עולה וימשיך במגמה זו בהתמדה[3]. לכן, העדפה תכנונית של טיפוסי מגורים המאופיינים בטיפולוגיה בלתי רוויה, בין אם בעיר ובין אם מחוצה לה, מביאה לכמה תוצרים עתידיים בלתי נמנעים. במידה וטיפולוגיה זו תתאפשר, הרי שבעתיד יוכלו להתגורר על אותו שטח נתון ומוגבל פחות אנשים מאשר היה ניתן, לפחות בפוטנציאל, לשכן באמצעות בנייה צפופה ויעילה יותר. נוסף על כך ובמקביל, סביר שבשטח סמוך, יאלצו יותר אנשים לגור בצפיפות הולכת וגוברת ואין ספק כי זו תשפיע על איכות חייהם בהיבטים רבים כגון בריאות, חינוך, שטחים ירוקים ועוד. מעבר לכך, בטווח ארוך יותר, ריבוי טבעי יגביר צפיפות זו ויחייב בנייה נוספת על חשבון שטחים פתוחים, אשר כיום חשיבותם בהווה ובעתיד ברורה.

אם כן, "כיצד ראוי לפעול?",[4] או "מה אעשה"? בשפתו של סוקרטס ששאל מה מוסרי (ומה לא מוסרי) לעשות במצב נתון? לשאלות אלו שלש תשובות שכיחות. הראשונה, קובעת כי מוסריותו של מעשה נקבעת על ידי מה שמצווה הדת[5]. השנייה חוגגת את הרלטיביזם ומגדירה את מוסריותו של מעשה בהתאם לנורמות המקובלות בחברה, כלומר באופן יחסי. השלישית, הנקראת סובייקטיביזם, מגדירה את מוסריותו של מעשה כלשהו כנקבעת בידי מצפונו האישי של כל אדם ואדם. שלוש הגישות הללו מציעות מענה חלקי בלבד כאשר דנים בסוגיות תכנוניות, בהן עולה הצורך בשילוב בין התשובות בכדי לאפשר התמודדות ראויה אל מול הכוחות הכלכליים והפוליטיים השונים.

2176843749_9f45e9a994_o

דיסטופיה? מבני מגורים בהונג קונג. צילום: rc!, אתר flickr.com

בסופו של יום, מתכננים ואזרחים שותפים ליצירת תוצרי התכנון ולתוכנם. לכן כאשר אזרח מבקש לכונן את חלום הבית הפרטי, והרשות נכנעת ללחץ ציבורי ובהתאם מרחיבה את גבולות היישוב, זוהי החלטה בלתי מוסרית לה שותפים המתכנן, האזרח והרשות. מאפייני תהליך זה מזוהים עם גישה אותה מגדירים פילוסופים כאגואיזם נאור[6]. מושג זה אינו מציין בהכרח אדם אנוכי הדואג תמיד אך ורק לטובתו האישית באופן מוחלט, אלא כזה הפועל (לעיתים) לטובת אושרם של אחרים באופן מושכל ומחושב ובכך הופך לאגואיסט נאור. השיקולים המנחים את אותו אדם מבוססים על הטובה אותה הוא יכול להפיק מאלו הסובבים אותו. אדם כזה לא ינסה תמיד לספק באופן מיידי את תשוקותיו והוא יהיה מוכן להקריב סיפוק מיידי למען עתידו. באופן זה ניתן להסביר את התקבצותן של יחידות חברתיות כגון משפחה, קבוצה אתנית, לאום וכדומה, אשר לא היו נוצרות אם כל אדם היה שוקל את טובתו האישית באופן מוחלט[7].

בראייה כזו, ניתן להבין את הבחירה בבית פרטי כפעולה אגוצנטרית-נאורה של אדם אשר דואג רק לעצמו ולמשפחתו בעודו מתעלם מאחרים (הסביבה, השכנים, תושבי העיר והעולם) אשר אינם קשורים אליו באופן ישיר ולכן – הוא אינו מחשיב אותם בשיקוליו. כך הבית הפרטי, משאת ליבם של ישראלים רבים ומקור פרנסתם של אדריכלים צעירים, יכול להיחשב כבחירה בלתי מוסרית; כזו אשר דואגת לאותו אדם ולקרובים אליו באופן מקסימאלי ומצד שני, מבטלת מגוון רחב של שיקולים אחרים, בהם עתידם בר-הקיימא של פרטים אחרים, שאינם קרובים לאותו אדם.

ומה יקרה אם כולם יסכימו איתי? ומה עם בנייה לא רוויה תיתפס כבלתי מוסרית? ייתכן שתמונת הקיצון ההפוכה תתעצם ותביא לבנייה רוויה מוגברת, צפופה ובלתי נסבלת מבחינות רבות בערים. בנייה מסוג זה אינה מצליחה תמיד לקדם סביבות מגורים מוצלחות. ובכל זאת, אין זו סיבה מספקת על מנת להפסיק לשאוף, להציע, לתכנן ולנסות. הכללת שיקולים מוסריים בתהליך התכנון עשויה לאזן את התוצאה התכנונית ולשפר את סיכוייה להצליח.

לקריאה נוספת:

– "תכנון מכור", מאת יואב זילברדיק


[1] על דרך השלילה, בנייה רוויה מוגדרת בחוק המקרקעין התשכ"ט (‎(1969 כבנין הרשום כבית משותף או ראוי להירשם בעתיד כבית משותף, בן שתי קומות ומעלה ואשר יש בו ארבע יחידות דיור לפחות, כאשר בכל קומה לפחות יחידת דיור אחת. לעומת זאת, בנייה בלתי רוויה מוגדרת כמקרקעין מבונים בבניה צמודת קרקע המשמשת למגורים (הכוונה לבתים בודדים, וילות, קוטג'ים, בתים דו משפחתיים או ארבע משפחתיים, צמודי קרקע וכיו"ב).

[2] דווקא על טענה זו ניתן להתווכח בהקשר הישראלי אם מתייחסים לשטחים כבושים למיניהם, אך לצורך הדיון – אתעלם מכך.

[3] הגרף המציג את הגידול באוכלוסיית העולם מדגים זאת בבהירות (נסו להקיש "world population" במנוע החיפוש של גוגל). בהקשר זה כדאי לציין את הביולוג פול אלריך (Ehrlich) שכתב יחד עם אשתו אנה בסוף שנות ה-60 את הספר "The Population Bomb"  בו הזהירו השניים מפני גידול האוכלוסייה לאור המשאבים המוגבלים על פני כדור הארץ.

[4] בשימוש במילה "ראוי" כבר שגיתי לוגית בטיעוני בכך שביצעתי 'כשל נטורליסטי'. בספרו "מסיכת טבע האדם", טוען הפילוסוף דיוויד יום (Hume, D., 1972) כי רבים נוהגים להציג משפטים עובדתיים ולגזור מהם מסקנות שגויות בהקשר לשאלות מוסר. כיום זהו כינוי לכל השקפה הגוזרת משפטים ערכיים מטענות עובדתיות וכך, כאמור, עשיתי.

[5] בתמצות רב, גישתו של חסיד גישה זו, פרופסור ישעיהו ליבוביץ, הייתה כי אין כלל מקום לשאלות מוסריות. השאלה היחידה שהאדם נדרש להשיב עליה היא האם התנהגותו תואמת את המצוות ומכוונת לקיומן. מכאן, שהדת מצווה על קיום מצוות מסוימות אבל למצוות אלה אין שום מימד מוסרי. יתר על כן, כללי הדיון בתחומי המוסר והדת שונים לחלוטין בבסיסם ובכך ההתאמה בין הציות למצוות הדת לבין קיום חובות מוסריות מקרית לחלוטין.

[6] Kalin, J. (1970). In defense of egoism. Morality and Rational Self-Interest, 64-87.

[7] אגואיסט נאור משקלל את העובדה, לדוגמא, שאם ידאג לילדיו – אלו ידאגו לו בזקנתו. או אם יעזור לחבר, זה רק מכיוון שהוא מצפה לעזרה בחזרה.