בגן הזיכרון שבחיפה מתעוררת תופעה מורכבת של ניכוס מרחב ציבורי על ידי אוכלוסיות מוחלשות. הגן, אשר תוכנן להוות מקום זיכרון, הפך לזירה של קונפליקטים, ביטויים חברתיים ושימושים מגוונים המאתגרים את גבולות השלטון העירוני. כיצד מתקיים המאבק על המרחב הציבורי?
בגן הר הבנים ברמת גן, מתקיימת הפרדה בין השקט המנטלי לבין רעשי העיר, אך האם הם מספיקים לייצר חוויות חברתיות משמעותיות עבור תושבי האזור? רשימה זו, שנייה בסדרה עוסקת באתגרים וההזדמנויות שטמון השילוב בין זיכרון לבין החיים היומיומיים במרחב הציבורי
כיצד ניתן לחקור את אופני השימוש היומיומיים במרחב הציבורי? אילו מתחים קיימים בין השימושים היומיומיים למטרות הנצחה וזיכרון? רשימה זו, ראשונה בסדרה, עוסקת בשאלות אלו, דרך מקרה המבחן של גן הר הבנים ברמת גן.
כיצד ניתן לשמר מורשת היסטורית ערבית בעיר יהודית? עד כמה שלטון יהודי מקומי מוכן להנציח את זיכרון האחר? רשימה זו סוקרת את אופני השימור והקניית המורשת הערבית בעיר אשקלון.
כיצד ניתן לשלב אתר מורשת חדש בתוך מרקם עירוני צפוף ועשיר? כיצד חזון המורשת נתפס על ידי משתמשי המרחב? רשימה זו תעסוק במקרה הייחודי של שביל העצמאות, אתר מורשת לאומי חדש, שנחנך ב-2018 סביב שדרות רוטשילד בתל אביב.
חניון יעד יכול להראות למטיילים כמו עוד חניון מטיילים רגיל עם שולחנות קק"ל לפיקניקים, אך התבוננות מעמיקה יותר מגלה את שכבות של זיכרון, פעילויות בלתי פורמליות ומתחים חברתיים ופוליטיים. על היער שבין כפרים פלסטינים ויישובי משגב.
בשלוש הערים הגדולות המעורבות בישראל – תל אביב-יפו, ירושלים, וחיפה, אזורים שטופלו בעזרת מחיקה ברמות שונות. על אף ניסיון המחיקה הזיכרונות צפים ומופיעים בדרכים שונות. רשימה שלישית ומסכמת בסדרה על טראומה ואדריכלות במרחב הישראלי
מרחב מורכב משכבות של זכרונות, תקופות ואיורעים, האם ניתן למחוק זכרונות והיסטוריות באמצעות הרס המרחב? אדריכל השימור אמנון בר אור* והפסיכואנליטיקאי גבי בונויט** טוענים שלא ניתן. הטארומה המוכחשת תצוף ותתגלה בצורה כזו או אחרת. ריפוי ויצירת מרחב בריא מחייבת התמודדות והכלה של העבר. בסדרת הרשימות הקרובה, ידונו הכותבים בזיקה שבין טראומה לאדריכלות
"מפות הזיכרון" של העיר הן מורכבות ומבטאות את האופן שבו הזיכרון היה לאמצעי במאבק החברתי על הנרטיב של המקום. מהן האסטרטגיות של הזיכרון העכשוויות בערים והאם אנחנו זוכרים יותר מידי?
אנדרטאות בערים הן חלק מן המשא ומתן על נרטיבים ועיצוב זיכרון. אנדרטת השואה בבוסטון מעלה שאלות על הזיכרון והאופן שבו הוא מתורגם נודד ומעוצב בזירה העירונית במרחבי היומיום
בעשורים האחרונים ישנה מגמה של שיבוץ הזיכרון במרחבי היומיום בנוף העירוני. אך כיצד זה משפיע על ההנצחה כשהאדנרטה צמודה לקניון? האם הקירבה הפיזית בין מרחבי צריכה לזיכרון מוזילה את ההנצחה או הופכת אותה לחלק אינטגרלי מהחיים?
בפרק זה נסייר עם האדריכלים דויד גונגהיים ודניאל מינץ, שתכננו את בית הספר ללימודי השואה ביד ושם, זוכה פרס רכטר לשנת 2012. בתכנון הבניין, ביקשו האדריכלים לחגוג את החיים, נשמע כאוקסימורון?
מה תפקידו של מבנה הציבור, לאילו ציבורים הוא מיועד? האם הוא מאפשר אירוח לא פורמלי לציבורים שונים? האדריכלית טולה עמיר במניספט למבני הציבור המאפשרים וצריכים לאפשר אירוח לא פורמלי– אירוח ציבורי לגמרי.
הנושא של הזיכרון והמקום שלו בחיינו היא סוגיה מרכזית בזהות הישראלי והיהודית. ויכוח סביב אנדרטה בדיסלדורף, מעורר מחשבה לגבי הנוכחות של זיכרונות טראומתיים בחיי היום יום שלנו
אל מול שינויים במרחב העירוני המובילים ל'ערים מתכווצות' ושכונות מתרוקנות, מופיע המדיום הדוקומנטרי כקפסולת זמן המשמרת זיכרונות, חוויות ונופים, ומטעינה אותם מחדש בזיכרון של הצופה.
כיצד סיפורי העבר חודרים ליום יום שלנו ומעצבים את החוויה העירונית? אנדרטאות רבות ממלאות את המרחב העירוני, רובן בעלות נוכחות מונומנטלית וקשה להתעלם מהן. האנדרטה של מיכה אולמן בברלין מראה שאפשר לזכור גם אחרת.