זמן, זמניות ותכנון אסטרטגי של ערים ואזורים

מימד הזמן הוא קריטי בהליכי תכנון, ויש בו מורכבות רבה הרבה מעבר ל”זמן בשעון”, זמן ליניארי ואובייקטיבי. אז מדוע הוא זוכה להתעלמות במחקרים על תכנון אסטרטגי של ערים ואזורים? על החשיבות להטמעת הזמן הסובייקטיבי, שיש בו קטיעות, תופעות חזרתיות וקושי להבנת התכנון האסטרטגי כתהליך חברתי מורכב.

לפני כחצי מאה אווינג הצהיר כי “המימד ההכרחי ביותר של תכנון הוא זמן, ועם זאת זמן הוא מימד של תכנון שאף פעם לא נידון. מתייחסים אליו כאילו שהוא קבוע שכולם מבינים”.¹ לא הרבה קרה מאז. רוב רובם של המחקר והתיאורטיזציה העכשוויים של תכנון אסטרטגי מרחבי לא עוסקים במימדים של זמן וזמניות, שתי סיבות מרכזיות לכך: ראשית, התכנון שבוי בתפיסה המודרניסטית רציונלית-אינסטרומנטלית, תכנון כמשימה “הנדסית” שאינה יכולה לתפוס את הזמן מעבר ל”זמן בשעון”, זמן לינארי, זמן אובייקטיבי. הסיבה השנייה היא המורכבות הגדולה והמאתגרת של העיסוק במאפיינים הזמניים, של המרחב ושל הפעולה החברתית, שהם למעשה התכנון. במילים אחרות, למרות שהתכנון עוסק בעיצוב העולם היומיומי המורכב של החברה, הוא עוסק במימדים מסוימים בעולמנו ומתעלם מאחרים. 

אז האם יש צורך והאם יש הזדמנות כיום להאיר את מימדי הזמן והזמניות בתכנון אסטרטגי של ערים ואזורים? לטענת הכותבים של המאמר, בהחלט יש, והמקום המרכזי הדורש התייחסות לכך הוא בעיצוב של מתודולוגיית המחקר והתכנון האסטרטגי. במאמרם Time, Temporality, and Planning – Comments on the State of Art in Strategic Spatial Planning Research ג’רארד האטר, ממכון לייבניץ לפיתוח אקולוגי אזורי ועירוני (IOER) ופרופ’ ת’ורסתן וייכמן מהאוניברסיטה הטכנית בדורטמונט (TU Dortmund), שניהם עוסקים בחקר תכנון אסטרטגי, מאפיינים את המצב הנוכחי של המחקר המבוסס חקרי מקרה ומציעים דרכים לקדם התייחסות למימדים של זמן ושל זמניות במחקר.²

ה”זמניות” של תכנון אסטרטגי כתהליך חברתי

פטסי הילי הגדירה את התכנון האסטרטגי המרחבי כ”תהליך חברתי שדרכו שחקנים בפוזיציות וסוגי קשרים מגוונים מתאחדים סביב עיצוב תוכנית מרחבית ופיתוח תכנים ואסטרטגיות ליצירה וניהול של שינוי מרחבי“.³ הגדרה זו, שהינה מוכוונת-תהליך (Process-oriented) מקובלת בקרב חוקרים של תכנון אסטרטגי מרחבי, אשר בהתאמה משתמשים במתודות של חקר תהליכים, הנעשה בדרך כלל באמצעות ניתוח עומק של מספר מצומצם של מקרי בוחן. התייחסות מעמיקה לזמניות (temporality) כחלק מהניתוח היא קריטית בכדי להבין סיבתיות בתהליכים מורכבים של שינוי חברתי – להתמשכות (duration), למקצב ולשינויי המקצב (tempo), לרצף (sequence), ולתזמון של אירועים ופעילויות (timing). דוגמא אחת היא זיהוי של רצפים ותזמון של החלטות של המתכננים הקשורות בהליכי תכנון סטטוטורי וא-פורמלי (לא-סטטוטורי), כפרקטיקה שיש לה השלכות הן על הלגיטימציה והן על האפקטיביות של התכנון האסטרטגי. עם זאת, הכללת המימדים של זמן ושל זמניות איננה ממומשת כיום באופן מספק במחקר.

איפה נמצא המחקר כיום? על הפוטנציאל הבלתי ממומש לכלול מימדים של זמן וזמניות

בחינה של מחקרים של תכנון אסטרטגי מרחבי של ערים ואזורים המבוססים על חקרי מקרה, מעלה כי הפוטנציאל לבחינת מימדי הזמן והזמניות אינו ממומש וסותר את התכנון האסטרטגי כתהליך חברתי. השימוש בזמן נעשה בעיקר להצגה ליניארית, על ציר הזמן, של ממצאים אמפיריים ומימד הזמן מצומצם לכדי השתלשלות כרונולוגית של אירועים. בנוסף, אסטרטגיות המחקר הן סינכרוניות באופיין ומתמקדות בחקר תקופות זמן קצרות יחסית של שנים בודדות. מימדים של זמניות מצוינים רק מידי פעם, וכמעט ואינם מהווים קטגוריה משמעותית במסגרת המחקרית לבחינת מקרי הבוחן. מסגרות מחקריות נוטות להתייחס לתהליכים, תכנים והקשרים של התכנון (לדוגמא תהליך שינוי מוסדי הדרגתי, סדרי יום ומתודות, הרכבים של שחקנים, כוחות כלכליים מניעים ושלטון ברמות השונות), אך אינן כוללות ניתוח שיטתי של האופן בו הנושאים הללו מתאפיינים על ידי קטגוריות של זמן וזמניות.

איך ניתן לקדם התייחסות למימדים של זמן וזמניות?

לטענת הכותבים, בכדי לבצע ניתוח עומק של תהליכי שינוי, הניתוח והתיאור של תהליכים של זמן וזמניות, חייבים להיעשות ברזולוציה גבוהה יותר, באמצעות נקיטת אסטרטגיות מחקר דיאכרוניות שמכסות תקופת זמן רחבה יותר ומתמקדות בזיהוי יחידות זמניות רלבנטיות (לדוגמא חלוקה לתקופות לפי שלבים, או זיהוי רצפים בתכנון והקשרים הסיבתיים ביניהם) ובהדגשת רגעים טרנספורמטיביים (לדוגמא כאשר הצטברות של מקרים גורמת לשינוי איכותני).

בנוסף, חוקרי תכנון אסטרטגי יכולים להעצים את מימדי הזמן והזמניות בניתוח חקרי המקרה של התוכניות האסטרטגיות, אם ישכילו להבחין באופן יותר שיטתי בין חקרי מקרה אינסטרומנטליים (מחקר המתמקד במקרה בודד או שניים) לקולקטיביים (ריבוי מקרים). בהשראת עבודתו של חוקר מדע המדינה סטפאנו בארטוליני “סוגים של מחקר וזמן”,⁴ הכותבים מציעים שחוקרים של תכנון אסטרטגי יבהירו לעצמם את הנקודה המרכזית בניתוח זמן וזמניות בחקר המקרה הדיאכרוני. הם מציעים דוגמאות לשני סוגים של מחקר מבוסס זמן שיכולים להתאים:

● חקר מקרה אינסטרומנטלי מקרה בודד המאפשר לחקור את המורכבות של הזמן והזמניות של התהליך החברתי בדגש קטגוריות של זמן סובייקטיבי כפי שהוא נחווה ונוצר על ידי השחקנים המעורבים, כ”זרם סובייקטיבי” (subjective flow) או כ”timescape”, מושג שפיתחה ברברה אדם ומשמעותו היא מחד, שהזמן אינו נפרד מהמרחב ומהחומר, ושנית, שזמן הוא קונטקסטואלי, שהתכנון מתרחש באפיזודה מסוימת של תכנון בעיר או באזור. נושא זה יהווה את הבסיס להבנת המורכבות הזמנית הייחודית של מקרה הבוחן.

● חקר מקרה קולקטיבי יכול להתאים ליצירת “השוואה התפתחותית” והבנת פרמטר הסיבתיות (causality), לגילוי חזרתיות, צמתים, תלות בנתיבים (path dependencies), התחלה וסוף של אפיזודות בתוך תופעה מורכבת והשגה או אי השגה של מחויבויות נורמטיביות לאורך זמן, באמצעות שימוש במתודה של ‘process-tracing’, מעקב תהליכים.⁵ חקר המקרה הקולקטיבי יתאים למספר מקרי בוחן מצומצם, כחמישה עד שבעה, בכדי לשמור על ההשוואה איכותנית.

לפי הכותבים אם זמן וזמניות לא ייכללו בצורה מהותית במחקר, מחקרים העוסקים בתהליכי תכנון וניתוח ההשפעות של תוכניות אסטרטגיות, ימשיכו להניב תובנות מוגבלות יחסית. יש מקום ללמוד מדיסציפלינות אחרות כגון מדעי המדינה, סוציולוגיה, היסטוריה ולימודי ניהול, שעסקו בצורה אינטנסיבית בהיבטי הזמן והזמניות וניתן להעמיק בעזרתן את הבנת התכנון האסטרטגי המרחבי ולשפרו. הגיעה העת לכלול זמן במחקר לא רק כזמן ליניארי אובייקטיבי, אלא גם כתהליך סובייקטיבי, שיש בו קטיעות, תופעות חזרתיות וקושי. בדומה להיסטוריונים שיודעים לנתח תהליכים מורכבים, נושא זה יוטמע גם בתכנון.

השאלה המרכזית היא האם עולם התכנון יתגייס לכך? קשה להאמין שנושא הזמן בעידן הנוכחי ייכנס באופן מעמיק לתחום התכנון האסטרטגי. עולם התכנון מתעדף את המרחב על פני הזמן והכנסה של פרמטר נוסף רק תוסיף למורכבות הגדולה והספקולטיבית של התחום גם כך. על מנת שנושא זה יוטמע יש לקדם מחקר ותוכניות המתייחסות לנושא הזמן ולהמחיש כי מימד זה הוא קריטי בהבנה של תהליכים ומרחב אך גם תורם לתכנון טוב יותר. עד אשר נושאים אלו יטופלו ויומשגו לעומק במחקר, קשה להאמין שהם יקבלו ביטוי בפרקטיקה.