הטרוטופיה ב"עיר הלבנה"

מה בין מקלט בכיכר מסריק בתל אביב לאחד הרעיונות פורצי הדרך של ההוגה מישל פוקו? על ההבדלים בין מפלס העיר לבין מה שקורה מתחתיו ועל המרחב המסתיר את אלה שהתנהגותם חורגת מן הנורמה. 

Masaryk_square

מה קורה מתחת לפני השטח בכיכר מסריק? צילום: Wikimedia Commons, Gellerj

בלבה של העיר תל אביב-יפו, בין רחוב המלך ג'ורג' לכיכר רבין והעירייה, ממוקמת כיכר מסריק. הכיכר המוארכת היא חלק מהמרקם העירוני הייחודי של "העיר הלבנה" וסביבה בנויים כמה מבני מגורים המייצגים היטב את הסגנון הבינלאומי. למרות התנועה הערה של כלי רכב פרטיים ותחבורה ציבורית סביבה, רבים חשים כי נעים לשהות בה. הבניינים הסובבים אותה משרים עליה אוירה רגועה ואפילו ביתית, העצים הנטועים בה מספקים צל, וגן משחקים במרכזה מהווה מוקד לילדים. בשל קרבתו של מקום עבודתי לכיכר יוצא לי לעבור בה לא מעט. למרות היכרותי המוקדמת עם הכיכר, כאשר הוזמנתי על ידי שרון רגב, מנהלת מועדון עמותת "אנוש" – העמותה הישראלית לבריאות הנפש, לבקר במועדון הפועל בלבה של הכיכר, ציפתה לי הפתעה. "במרכז הכיכר יש כניסה", ניסתה לכוון אותי רגב אל המועדון, אך התיאור הזה ממש לא תאם את זכרוני את המקום.

ביום הפגישה הגעתי לכיכר ורק לאחר סריקה לאורכה הבנתי כי זכרוני הטעה אותי, אך היה זה במידה לא מבוטלת של צדק. בלב הכיכר, בצמוד לגן המשחקים הקטן, ישנה ירידה למקלט ציבורי. שום שלט לא מופיע לציון המקום. האם כדי לא לעורר מתיחות מול השכנים העלולים לראות בפונקציה חשובה שכזו מטרד? ירדתי במדרגות הצרות אל המקלט התת-קרקעי ומיד חשתי כי אני מאבד את התחושה התל-אביבית המוכרת: רעשי העיר והרחוב, העצים והשמש, כל אלו נעלמו והתחלפו בטחב ותחושת מחנק וסגירות.

נכנסתי לחלל נמוך, צפוף והומה באנשים. זהו המועדון היחידי של עמותת "אנוש" במרכז תל אביב-יפו. המועדון משמש לפעילויות שונות: טיפולים ומפגשים למיניהם, פעילויות תרבות כמו ערבי קריוקי ועוד. המרכז פועל במקום זה תשע שנים וניתן לעמותה מידי עיריית תל אביב-יפו. במעמד מסירת המקלט לשימוש העמותה אמרה נציגת העירייה כי על מפעילי המקום והמתמודדים (כפי שהמשתמשים והמדריכים מגדירים זאת) להתרגל למקלט זה, כי סביר שלא יקבלו חלל טוב יותר. הצהרה זו הופכת בעייתית עוד יותר למשמע תלונות נציגי העמותה על נזילות והצפות קשות בחורף וחום מחניק בקיץ.

מסריק 3

אין שלט של המועדון. הכניסה למקלט בכיכר מסריק. צילום: עמותת "אנוש"

נראה כי מטעם העמותה מתקיים מאמץ אמיתי לקשט ולאבזר את החלל באמצעות ריהוט אקלקטי המגיע מתרומות. עם זאת, הריהוט הינו נייד בלבד (כסאות, שולחנות וספות). טלי פרץ, מנהלת סניף תל אביב בעמותה, מספרת כי העירייה לא אפשרה להניח ציוד קבוע עקב השימוש הכפול במקום, כמועדון אך גם כמקלט בעתות חירום. כך קרה שמספר פעמים בעבר פקחי העירייה הגיעו ופינו ציוד, כדוגמת ציוד מוזיקלי, אשר שימש את המתמודדים במועדון.

בהקשר זה יש לציין כי לעיריית תל אביב-יפו קושי רב בהקצאת חללים לטובת מטרות שאינן כלכליות באופן מובהק. קושי זה נובע בין השאר מן העובדה שהעירייה נאלצת לשלול שימוש בחללים פנויים שברשותה על מנת להותיר עתודות של שטחים ציבוריים בנויים לטובת התפתחותה העתידית של העיר (גני ילדים, מרכזים משפחתיים וכד'). אין ספק שהניסיון להשמיש מבנים ומרחבים תוך שילוב אוכלוסיות שונות חיובי וחשוב. כך למשל, העמותה משתתפת בהפעלת בית קפה "בכיוון הרוח" הממוקם ברחוב הירקון, בשעות שאיננו פעיל. אולם, במקרה של המועדון בכיכר מסריק, הגבלת עמותת אנוש לתפעול מרכז במקלט תת-קרקעי כובל את המתמודדים למרחב בעייתי בלשון המעטה. מרחב אותו אבקש לקרוא כמרחב הטרוטופי.

מסריק 1

מרחב המדיר את השונה והאחר או כזה המעניק לו כוח? המועדון בכיכר מסריק. צילום: עמותת "אנוש"

המונח הטרוטופיה (הטרו-שונה, טופוס – מקום) מתכתב עם המונח אוטופיה (המקום הטוב או שום-מקום). האוטופיה הינה צורת ארגון מרחבי שאיננה מסתמכת או נשענת על מרחב קיים ולכן יכולה לקיים מרחב מושלם אך היפותטי בתכונותיו; ההטרוטופיה הוא מרחב המאפשר למשטר להרחיק את השונה/לא רצוי ובכך מקרב את הסיכוי לאוטופי. את המושג טבע מישל פוקו (Michel Foucault, 1926-1984), פילוסוף והיסטוריון צרפתי אשר שימש בו-זמנית כאחד ממבקרי הנאורות החריפים ביותר אך גם כאחד ממגדיריה המובהקים. למרות שהמושג הועלה על ידו בעבר, פוקו החל להשתמש בו בהקשר מרחבי רק בשנת 1967.[1] לדברי פוקו, מרחבים הטרוטופיים שונים מהותית מהמרחב ה-'רגיל' המקיף אותם, אך עם זאת, בו-זמנית, הם משקפים ומאתגרים אותו כל העת. מרחבים מסוג זה (לדוגמה, אסירים בבית-כלא, חולי נפש במוסד רפואי, עובדים במבנה סגור או מחנה צבאי), מאפשרים לאשרר את החוקים הרשמיים והלא-רשמיים של החברה ובכך מסייעים לה לשמר את כוחה.

מאז סוף שנות ה-60, בהן פוקו עסק בביקורת חברתית-מרחבית באמצעות רעיון ההטרוטופיה, חוקרים העוסקים בתחומים חברתיים ותכנוניים הציעו פרשנויות חדשניות והרחבות של מושג זה. כך, מציע סטוורידס (Stravrides, 2007) הסתכלות על ההטרוטופיה לאו דווקא כמרחב הנכפה על מיעוט במטרה למשטר ולהסדיר אותו אלא כמרחב המאפשר את שאיפתן העצמית של קבוצות להשגת שוֹנוּת וייחוד. כך ההטרוטופיה למעשה מגדירה מחדש או מעדכנת צורות קיימות של התארגנות חברתית ומרחבית בעיר. כלומר סטוורידס קורא את המרחב ההטרוטופי ככזה המוגדר באופן אקטיבי לא רק בידי החזק או השולט, אלא לעיתים גם בידי השחקן הנמצא בתוך מרחב ייחודי זה.

ישנם מקרים בהם פעולות תכנון מייצרות באמצעות כלים אדריכליים הטרוטופיות שונות במרחב העירוני. רמת הסגירות ומידת הנגישות אליהן ומהן כלפי המרחב המקיף אותן, הן המבדילות בין שני המרחבים הללו. פוקו משתמש במטאפורה של מראה בכדי להדגיש את הכפילות והסתירות אשר מצב זה מייצר. המראה מייצגת את האוטופי כאשר היא מראה את מה שלמעשה אינו קיים, אך בנוסף היא הופכת להטרוטופיה, כאשר היא משקפת חפץ אמיתי כלשהו אשר משפיע על התפיסה של המתבונן.

מסריק 2

ההבדל בין החיים במפלס העיר לבין החיים מתחתיו. המועדון במקלט בכיכר מסריק. צילום: עמותת "אנוש"

המקלט של עמותת אנוש בכיכר מסריק עונה במידה רבה על ההגדרה של פוקו 'הטרוטופיה של סטייה'. פוקו הגדיר מרחב זה ככזה בו החברה מציבה את אלו אשר התנהגותם סוטה או חורגת מן הנורמה. פרמטר הפיקוח, אותו מגדיר פוקו כהכרחי ליצירת מרחב שכזה, מתבטא במקרה זה בשתי תכונות: (1) מיקום המקלט במרכז העיר תל אביב-יפו השוקק בעוברים ושבים; (2) היותו של המקלט תת-קרקעי ומגדיר היטב לאיזה קבוצה משתייכים המתמודדים השוהים למטה במקלט ולאיזו קבוצה משתייכים החיים למעלה במפלס העיר.

 כך, שני ההיבטים שהוזכרו לעיל מגדירים את המועדון, מבחינה מרחבית, הן בחתך העיר והן בתכנון המרחבי והאופקי שלה. ההטרוטופיה הנוצרת, או המיוצרת, מחוזקת עוד יותר באמצעות שני המישורים המרחביים הללו ובכך מפרידה בין שתי אוכלוסיות אלו, שנבדלות זו מזו רק לכאורה. אך מהי המוטיבציה להסתרת האחר והשונה? התשובה לכך נמצאת ביכולתה של ההטרוטופיה לאפשר להגמון להטמיע בה את הגורמים הבלתי רצויים ובכך לקרב את הסיכוי לאוטופיה. השאלות המהותיות הן מהו אופייה של אותה אוטופיה ומיהם מגדיריה.

DSCF0395

מי מגדיר את האוטופי? המועדון בכיכר מסריק. צילום: עמותת "אנוש"

ביבליוגרפיה

הטרוטופיה: על מרחבים אחרים, מישל פוקו. הוצאת רסלינג, 2010. עורכים: ד"ר יצחק בנימיני, עידן צבעוני. תרגום מצרפתית ואחרית דבר: אריאלה אזולאי.

Stravos Stravrides: "Experience of Porous Urban Space", in: Franck, K. A., & Stevens, Q. (2007). Loose space. Routledge.


[1] את המושג טבע פוקו לראשונה בספרו "המילים והדברים   (Les mots et les choses, 1966) "