קורונה

‘אתיקה של דאגה’ כחזון חברתי

ברשימה זו אציג בעקבות ספרה של Virginia Held כיצד 'אתיקה של דאגה' יכולה להוות תפיסה מוסרית אוניברסלית וחזון לחברה המושתתת על הדדיות, קשרים ואנושיות. הקורונה החזירה את ההכרה בתלות האנושית ואת ההערכה לעוסקים במלאכת הטיפול/דאגה, האם היא תחלחל גם לימי שיגרה?

המוגבלות של המחאות כמפגני הראווה

ריבוי המחאות בתקופת הקורונה, תוך שמירה על כללי הריחוק החברתי מדגישות ביתר שאת את הכוראוגרפיה של המחאה. קבוצות מחאה שונות משתמשות אחרת במרחב ויוצרות מופעים שונים של מחאה. מהם ההבדלים בין המחאות הכלכליות, למחאות על הדמוקרטיה והמחאות נגד בג"ץ? 

המחאות והיום שאחרי המשבר

תושבי ישראל ציתו להנחיות הממשלה אך נראה כי הציות העיוור החל להיסדק, וגם הדרישה לריחוק חברתי לא מונעת מאנשים לצאת ולמחות למען עקרונותיהם. האם במאה ה-21 האזרח צייתן או מוחה? ומתי מתחלף האמון בשלטון למחאה כלפיו?

כשמגפה פוגשת אי שוויון עירוני

נראה כאילו כל קטסטרופה אמריקאית בעשור האחרון, לאחר שפרצה, התגלתה כמונחת על מבנה בסיסי של אי שוויון חריף.  הקורונה תצטרף להיסטוריה של 'אסונות טבע' מסוגים שונים שפוגעים בעיקר באוכלוסיות עניות של מיעוטים. על תפקידם של סוציולוגיים עירוניים בניתוח 'אסונות טבע' ועל מצבי החירום שהפכו לשגרה